החלטה בתיק בש"א 177399/05

לפני בקשה לסילוק על הסף של כתב התביעה מחמת התיישנות.

1.         המשיבה הינה חברה, אשר יזמה והקימה את הבנין "שערי העיר" בירושלים (להלן: הבנין").
המבקשת מס' 1, רכשה מאת המשיבה נכס בקומה 8 של הבנין, על פי הסכם רכישה מיום 9.8.1995 (להלן: " ההסכם").
לטענת התובעת, המבקש מס' 2 הינו הבעלים והמנהל של המבקשת מס' 1, והינו ערב לכל התחייבויותיה של זו האחרונה, על פי סעיף 29(ג) להסכם.
בהתאם להוראות סעיף 18(ב) להסכם, ביצעה   המשיבה   עבודות   בינוי  בנכס   עבור המבקשים וכן  שינויים ותוספות, לפי הזמנתם שאינם כלולים במפרט הטכני, המצורף להסכם, בגינו  התחייבו  המבקשים  לשאת  בעלותם.
ביום 2.7.1998  נשלח  למבקשת  מס' 1  מכתב, ובו  פירוט  יתרת  חובה  בגין  השינויים והתוספות  שבוצעו  בנכס, לבקשתה,  ועל  פי  הזמנתה.
המשיבה הגישה את תביעתה ביום 22.06.2005 ובה היא תובעת את המבקשים לשלם את חובם  בגין  התוספות  והשינויים  שנערכו  בנכס,  לבקשתם.

2.         טענת ההתיישנות
המבקשים טוענים להתיישנות התביעה. לטענתם, עילת התביעה נולדה עת המבקשים לא שילמו את החוב הכספי, דהיינו בדצמבר 1996, ולחלופין במועד עריכת "פרוטוקול מסירת הנכס" ביום 27.12.1996, ולחילופי חילופין, ביום קבלת המפתחות לנכס ותשלום מלוא התמורה על פי ההסכם ביום 25.2.1997, והואיל וחלפו למעלה משבע שנים מהמועד המאוחר, לפי כל החלופות המפורטות לעיל, הרי שהתביעה התיישנה.
עוד טוענים המבקשים, כי נספח 3 המצורף לבקשה, אשר נכתב על ידי המשיבה, מהווה הודאת בעל דין לכך שעילת התביעה נולדה עובר ליום 26.2.1997 ואם אין די בכך, הרי שנספח ג' לכתב התביעה מהווה שוב הודאת בעל דין לכך שעילת התביעה מקורה בשנת 1996, כפי שכותבת המשיבה במכתבה כי "החוב נובע מרכישת יחידה בחברתנו, דהינו משנת 1996".
בנוסף טוענים המבקשים, כי מכתב הדרישה מיום 2.7.1998, המצורף לכתב התביעה, אינו המכתב הראשון שנשלח למבקשים ולפיכך אין בו כדי להוות את המועד בו נולדה עילת התביעה.

המשיבה מתנגדת לבקשה.
לטענתה, המבקשים הודו בחובם כלפי המשיבה והעלו טענות קיזוז כנגד החוב בשל ליקויים לכאורה בנכס שנרכש, ולפיכך הואיל ועילת התביעה התגבשה רק לאחר שהעלו הנתבעים טענות קיזוז כנגד החוב הנדרש, וזאת לאחר שנת 1998, בכך חידשו המבקשים, בהודאתם ובהעלאת טענת הקיזוז, את מרוץ ההתיישנות.
עוד טוענת המשיבה, כי המבקשים, באמצעות המבקש מס' 2, הודו בקיומו של מלוא החוב בכתב למשיבה ביום 19.6.05 (נספח ב' לתצהיר התומך בתגובה) ולפיכך יתחיל מרוץ ההתיישנות מיום ההודאה, לאור הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשכ"ה - 1965.
בנוסף טוענת המשיבה, כי המבקשים הודו בעל פה, בפגישה שנערכה עם מנכ"ל המשיבה עם מנהל הכספים שלה ביום 11.4.05, כי הם חבים בתשלום למשיבה, ואולם טענו לקיזוז סכומים, בשל נזקים שנגרמו להם, לטענתם.
עוד טוענת המשיבה, כי מקורו של החוב נשוא התביעה הינו בתוספות ושינויים שערכו המבקשים בנכס הנמכר נשוא התביעה, והגם שחובת תשלומם עולה מתוך ההסכם, הרי שחישוב החוב נערך רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שהתקבלו במלואם החיובים מקבלני המשנה בגין אותם השינויים והתוספות.
עוד מוסיפה המשיבה וטוענת, כי לאחר מועד משלוח ההתראה מיום 3.2.1997,  ביצעו המבקשים תשלומים שונים ביום 25.2.1997 וביום 31.12.1997, ובכך תיקנו את ההפרה היסודית, בה עסקה הודעת המשיבה, וכי מכתב ההתראה מיום 3.2.1997 לא התייחס כלל לנושא התשלום הנדרש בגין תוספות ושינויים.
לטענתה, במועד מאוחר יותר היא ערכה חיובים בגין תוספות ושינויים לכלל הרוכשים בפרוייקט וביום 25.2.1997, בו ביצעו המבקשים תשלום בסך 1,170,000 ש"ח לסילוק חלקה הניכר של יתרת חובם, טרם התגבשה עילת התביעה במלואה ולא היה בידי המשיבה היכולת להגיש תביעה מגובשת.